מרגוט פונטיין ורודולף נורייב - "השותפות המושלמת"

"השותפות המושלמת"

הופעתם הראשונה של מרגוט פונטיין ורודולף נורייב 

שלום חברים,

לפניכם קטע נוסף מתוך אחד הפרקים בספר שלי - הפרק נוגע בחייה  של "הגברת הראשונה של הבלט המלכותי" - דיים (Dame) מרגוט פונטיין. לפניכם כמה קטעים על היכרותה עם שותפה האגדי רודולף נורייב: 

מרגוט פונטיין נפרדה מהפרטנר הקבוע שלה במשך 10 שנים, מייקל סאמס (Michal Somes – 1917-1994) אשר פרש בשנת 1961. מייקל, שהיה מבוגר ממנה רק בשנתיים, פרש נוכח גילו המתקדם, והיו כאלו שגם טענו כי על מרגוט לסיים את קריירת הריקוד שלה. אולי כחלק ממעבר לתפקיד הניהולי, מרגוט קיבלה מנדט להזמין כוכב או כוכבת בעלי שם עולמי לערב גאלה שהינו גיוס כספים למען האקדמיה המלכותית לריקוד. לאחר שניסתה את הרקדנית הרוסיה המפורסמת בעולם דאז, גאלינה אולנובה (Galina Ulanova  1910-1998), אשר לא יכלה להגיע בגלל התחייבות קודמת, בחדר הישיבות באקדמיה הועלה הרעיון להזמין את רודולף נורייב שבדיוק ערק לאחרונה.

הרעיון התקבל בברכה, וכיוון שהרקדן היה באותו זמן בקופנהגן, הדרך ליצור איתו קשר הייתה בין קולט קלרק (Colette Clark), שהייתה אחת האחראיות לערב הגאלה, לבין מורה לבלט מדנמרק שעבדה עם רודולף בשם וֵרה וולקובה (Vera Volkova). כיוון שמרגוט הייתה אחראית על גיוס הכוכב לאותו הערב היא קיימה קשר רציף עם קולט כדי לברר בדיוק מהו טיבו של הכוכב ועל מוכנותו להופיע. השיחה התנהלה בערך כך:

קולט: הוא אומר שהוא רוצה לרקוד איתך

מרגוט: מעולם לא ראיתי אותו, וחוץ מזה אני אמורה לרקוד את "רוח הוורד" עם ג'ון גִילִפין. תשאלי את ורה אם הוא רקדן טוב.

קולט, ביום למחרת: ורה אומרת שהווא מתעקש לרקוד איתך, ושהוא נפלא.

מרגוט: לי הוא נשמע טרחני למדי:

קולט: לא, אומרים שהוא בלתי רגיל. הם אומרים שיש לו כזו נוכחות, שהוא צריך רק ללכת על הבמה ולהרים את הזרוע שלו, וכבר אפשר לראות את הברבורים ליד האגם. אני חושבת שאת צריכה לרקוד עם נורייב כמו גם עם גִילִיפין

מרגוט: ככל שאני שומעת עליו יותר הוא נשמע לי יותר גרוע. אני לא מתכוונת בתור רקדן, אבל למה שהוא ירצה לרקוד איתי שהוא בן 23 והוא מעולם לא פגשתי אותו אפילו?

קולט: טוב, ורה אומרת שהוא גאון. היא אומרת שיש לו את "הנחיריים", את מבינה למה אני מתכוונת? לאנשים גאונים יש "נחיריים"..

זו למעשה הייתה התקשורת הראשונה בין הזוג שעתיד להיות ידוע בתור "השותפות המושלמת בעולם המחול".

בשלהי 1961, פנתה נינט דה וולואה (מייסדת ומנהלת הבלט המלכותי) למרגוט  ואמרה שהיא מתכננת להזמין את נורייב לרקוד עם הלהקה בעונה הקרובה, והיא מציעה למרגוט לרקוד איתו את הבלט "ג'יזל". בהתחלה, מרגוט לא ראתה את הרעיון בעין יפה וחששה שאם השניים יצטוותו, כאשר הוא כוכב רוסי עולה בן 23 והיא בלרינה אנגליה בת 42, זה יראה כמו "כבש שרוקד עם בשר כבש". היא ביקשה יום לחשוב על זה, וכאשר שבה לביתה היא הבינה כי הוא יהיה הסנסציה הגדולה של העונה הבאה ואם היא תוותר על ההזדמנות לרקוד איתו היא תישאר מאחור. מכך עזרה הרקדנית אומץ והחליטה לקחת על עצמה את התפקיד עם הכוכב הצעיר ולמעשה לצאת לאתגר חדש בקריירה.

ה-21 בפברואר 1962, הופעת הבכורה של ג'יזל, היה התאריך לו ציפה כל עולם הבלט בלונדון – בעיקר אלו שהיה ברשותם כרטיס (לאותו מופע נדחו 70 אלף הזמנות לכרטיסים). בקופות הכרטיסים אף התרברב אחד המוכרים ואמר "אפילו המלכה בעצמה לא תוכל להיכנס". כיוון  שרודולף התחנך בבלט הרוסי אשר ממעט בפנטומימה ביחס לבלט האנגלי אשר הרבו בה, הרקדנים נפגשו בעיקר במרכז – בעיקר בריקוד בה רוכזה מירב ההבעה הדרמטית. הסימטריה של שני הרקדנים הייתה כה מדהימה עד שנינט דה וולואה העירה בעצמה כי "בלתי אפשרי להאמין שהשניים לא גדלו באותו בית ספר". היה נראה שהם שומעים את המוזיקה באותה הדרך ושהאחד היה צילו או המראה של השנייה – "שני קצוות שנפגשים ויוצרים שלם".

מרגוט ורודולף התמסרו לחלוטין לתפקיד עד כדי כך שהקהל כמעט ולא שם לב שהם בעצם משחקים. רודולף משחזר:

"אני הייתי אלברכט (דמות הרקדן הראשי בג'יזל), ואלברכט היה מאוהב בג'יזל; על הבמה ראיתי אותה דרך עיניים של מאהב".

כאשר המסך ירד בסוף ההופעה לא היו בכלל תשואות למשהו כמו דקה. אף אחד לא האמין למה  שנראה – סמל הבלט האנגלי אשר הופיעה עם בחור רוסי בן מחצית מגילה, ושניהם נראו ביחד כשילוב מושלם. כאשר הם קדו לראשונה באחד מתוך 23 ההדרנים שדרשו מהם (השיא היה בבכורה שביצעו השניים ל"רומיאו ויוליה" – 43 הדרנים), מרגוט שלפה את אחד מהורדים האדומים בזר שלה, אשר נשלח על ידי בעלה והגישה אותו לרודולף שהוא מצידו, באופן שאינו הולם את המעמד אך הולם את אופיו הפראי, ירד על ברכו ונשק לידיה.

העיתונות הריעה לעידן חדש בבלט.

קישור לביצוע
ג'יזל (1962)
מרגוט פונטיין ורודלף נורייב

רודולף ומרגוט היו קרובים מאד כל הקריירה המקצועית שלהם ורודולף אמר כי היא "עיצבה את הקריירה שלי, בזכות הכימיה שהייתה בינינו... היא הייתה חברה טובה מאד שלי – כמו משפחה. למעשה היא הייתה המשפחה היחידה שהייתה לי". אכן האינסטינקט האימהי של מרגוט והאש התמידית של רודולף הצעיר ממנה השלימו היטב אחד את השנייה.  

יחד עם זאת, קשה להתעלם מהשאלה הצהובה לגבי קיומם של יחסים אינטימיים בין השניים ועל כך תשובות שונות ומשונות – על אף עובדת היותה נשואה והיותו הומוסקסואל (בדרך כלל) הם עדיין היו בכל העולם יחד והמון זמן לבדם. עם זאת, אולי את התשובה החשובה ביותר לשאלה זו אפשר למצוא באמרתה של הביוגרפית של מרגוט פונטיין, מרדית' דיינמן (Meredith Daneman):

"אולי האיחוד האינטימי ביותר שאמן יכול לחשל עם אדם אחר, יהיה עם זה שהוא חולק, לא את מיטתו, אלא את החלום שלו."

הקטע המלא יופיע בספרי 

 "הבלט הרומנטי והניאו-קלאסי

 יצירות, יוצרים, ומבצעים בלתי נשכחים"

"שחרזאדה" - מהפכה ניאו-קלאסית

חבריי היקרים, 

"שחרזאדה" 

לאחר שנכחתי בקונצרט של בו הפילהרמונית הישראלית, ביצעה את היצירה "שחרזאדה" של ניקולאי רימסקי-קורסקוב, עלה בי הדחף לשפוך מעט אור על אחת מיצירות הבלט האהודות והאהובות ביותר – "שחרזאדה" מאת הכוריאוגרף פורץ הגבולות – מיכאיל פוקין. 

עד סוף המאה ה-18, מופעי בלט היו בעיקר אמנות של מחוות. לדוגמה, ג'יאקומו קזנובה, "רודף השמלות" האגדי, מתאר את החוויה הראשונה שלו ממופע בלט כמוזרה למדי – אדם הולך באיטיות רבה עד מרכז הבמה ואז קד קידה בחינניות. קזנובה הופתע למדי לראות את הקהל משולהב לחלוטין מביצוע הרקדן, והחברו שהיה עמו הסביר לו שהרקדן כרגע עשה מחווה מושלמת, וליותר מזה אין כל צורך.

מריוס פטיפה
1818-1910

בעידן הרומנטי מהמאה ה-19, עם העלייה של הפרימה בלרינה האגדית מרי טליוני, הייתה התפתחות משמעותית בבלט הקלאסי בכך שחוברו ביחד עלילה וריקוד למה שנקרא ""בלט הפעולה" ("Pas De Action"), אשר היה למעשה פנטומימה. דוגמאות רבות לבלט הפעולה ניתן למצוא בבטים של מריוס פטיפה, כמו למשל מסצנת "הפונדק" בבלט הקלאסי דון קישוט.

מריוס פטיפה, הכוריאוגרף של אגם הברבורים, מפצח האגוזים, לה באיידר, ועוד בלטים קלאסיים רבים, היה גם המנהל האמנותי של תיאטרון הבלט האימפריאלי (הידוע גם בתור תיאטרון המרינסקי/ קִירוֹב)  בסנט פטרבורג, רוסיה. אותו המקום בו מיכאיל פוקין גדל, חונך והתאמן למצויינות בבלט קלאסי. למעשה, הוא היה כה מוכשר שבעת סיומו את האקדמיה האימפריאלית לבלט (הידוע כיום בתור אקדמיית וגנובה) בשנת 1898, מריוס פטיפה כתב מכתב נוקב להנהלת התיאטרון כדי לקדם את פוקין ישירות לתפקיד סולן, ולדאוג שירוויח 66 רובל במקום 50 (הבדל משמעותי מאד באותם ימים).

מאידך, לפוקין היו בעיות אמנותית חריפות עם עבודותיו של פטיפה בפרט ועם בלט קלאסי בכלל – במכתבו המפורסם משנת 1904 להנהלת התיאטרון, מופיעות שאלות מהותיות ביותר:

"מדוע בבלט המתרחש במצרים הרקדנים לא לבושים לפי צו התקופה? מדוע רקדנים מבצעים אי אלו תרגילים קשים? מה הם מנסים להביע? הרי ללא אקספרסיביות הריקוד היה פשוט אקרובטי, מכני וחסר משמעות. למה הרגשות פסיכולוגיות בבלט תמיד מועברות במחווה או סדרה של מחוות אשר לא מתארות או מסמלות שום דבר?למה על הזרועות להיות תמיד מעוגלות, על הגב להיות ישר והרגליים מסובבות החוצה עם העקבים לפנים? למה הטכניקה בבלט מוגבלת לתנועת הגפיים התחתונות ומעט מנחים מקובלים של הזרועות, כאשר כל הגוף אמור להיות אקספרסיבי עד השריר האחרון? למה הרקדנית עולה על קצות הבהונות ("Sur les Pointes") שלא בכדי להעביר את ההרגשה שהיא מתנתקת מהקרקע אלא רק בשביל להדהים את הקהל בכוח ובסיבולת שלה? למה הריקוד תמיד אינו הרמוני עם הסיפור, התלבושת והתקופה?" לכל אחת משאלות אלו הוא זכה לאותה תשובה: "בגלל שזו מסורת".

 Beaumont. C.W., (1981). Mikhail Fokine and His Ballets. Dance Horizons, pp.22

מיכאיל פוקין 
1880-1942

רעיונות פורצי דרך אלו של שבירת המוסכמות המסורתיות אך שמירת השפה והטכניקה הבסיסית של בלט קלאסי היו אבני הבוחן של כל יצירותיו המפורסמות. בכמה מיצירות המופת המפורסמות ביותר ברפרטואר הבלט אשר נוצרו על ידי פוקין – "מות הברבור" (1905), "ציפור האש" (1909), "פטרושקה" (1911) ועוד רבות אחרות, ניתן לראות בבירור את החדשנות שהייתה הבסיס למכתב שלו משנת 1904. אחד הבלטים האהובים והמיוחדים ביותר של מיכאיל פוקין הוא "שחרזאדה" (1910).

הסיפור  של הבלט הוא למעשה הפרולוג של האפוס "סיפורי אלף לילה ולילה", אשר בו הסולטאן שארייר נבגד על ידי הפילגש האהובה עליו זְבִּיידַה, וכיוון שהוא כל כך נפגע מכך, הוא מחליט לשאת אישה חדשה מדי לילה, ואז להשליכה לבור עמוק. לאחר כ-300 נשים, שחרזאדה מגיעה לסולטאן ובלילה הראשון שלהם יחד היא מספרת לו סיפור כה מרהיב ומעניין, אך ללא סופו, ואותו היא מבטיחה שהיא תספר לו בליל המחר. וכך חוזר חלילה אלף לילות וסיפורים נוספים, עד שהשניים התאהבו והקימו משפחה יחדיו.

בפרולוג של הסיפור, הסולטאן, בהיותו מתוך ספקותיו לנאמנותה של זביידה, אומר לה שהוא יוצא למסע צייד למספר שבועות וחוזר מוקדם מהצפוי, רק כדי לגלות שהשפחות בהרמון שיחררו את העבדים מהצינוק, מה שהביא להתרחשותה של אורגיה ענקית כשבמרכזה – עבד הזהב וזביידה, הנאהבים האמיתיים והסודיים, אשר נמצאים בעיצומו של דואט עמוק, חושני וארוטי.

כעת, לאחר כל הסקירה של הרעיונות ההיסטוריים והאומנותיים הללו, נוכל להינות מהדואט הגדול בשחרזאדה באופן עמוק ביותר – דרך הבנת האלמנתיים האמנותיים המהפכניים של פוקין:

בכל הנוגע לתלבושות, יש מקום לשאול היכן הטוּטוּ ונעלי הפוינט של הרקדנית? היכן מכנסי הטייטס המסורתיים של הרקדן? -  אין להם מקום בהרמון הסולטן...

מבחינת הכוריאוגרפיה, נמצא זה ברור למדי שהרגליים של זביידה כמעט אף פעם לא מסובבות החוצה והיא למעשה רוקדת שרגליה מקבילות רוב הזמן. יתר על כן, כיצד כוריאוגרף רוסי בשנת 1910 ממציא כל כך הרבה מחוות וצעדי ריקוד אוריינטליים עבור הידיים, הזרועות ולמעשה כל הגוף? למען השראה למחוות ואלמנטים אלו, בימי אשר קדמו בהרבה להמצאת מכשיר הוידאו, מיכאיל פוקין נהג ללכת למוזיאון הרוסי כדי ללמוד פסלים וציורים של אלילים הודים, ואת אותם רעיונות הוא יצר ככוריאוגרפיה עבור הבלרינה.

מוטיב כוריאוגרפי מבריק נוסף נמצא באלמנטים הווירטואוזים של עבד הזה (אשר במקור היה ואסלאב ניז'ינסקי הפנומנאלי). למעשה, כמעט כל הפירואטים המדהימים והקפיצות הגבוהות שהוא מבצע מסתמיים כאשר הרקדן כורע על הרצפה – מסתכל על אהובתו מלמטה – ממש כמו עבד...

אחד העקרונות המהפכניים ביותר של פוקין היה לגבי השימוש בלהקת/גוף הרקדנים ("Corp De Ballet") – היינו שימוש באנרגיה של הקבוצה. כאשר בבלט "פטרושקה" להקת הרקדנים מהווה קהל של אנשים בפסטיבל ובבלט "הסילפידות" (1909) הלהקה מהווה את ההשראה האתרית עבור הסולנים, בדואט הגדול ב"שחרזאדה" אנו רואים את כי להקת הרקדנים ברקע הינם שפחות ועבדים אשר יוצרים אווירה אירוטית ביותר, בשימושם במחוות הנראות כאספסוף של שושנות ים. ואם זוכרים כי כחצי מאה קודם לפני הבכורה של יצירה זו היה זה בלתי חוקי לנשק בחורה בפומבי ברוב אירופה, קל להבין מדוע הבלט הזה נקרא בעבר "האורגיה האוריינטלית"...

תהנו מהווידאו המקושר לתמונה מטה חבריי היקרים. וכמובן תרגישו חופשי להגיב J

הדואט הגדול מתוך "שחרזאדה" בביצוע אלזה לייפה וויקטור ירמנקו (2003)

יומנו של פוקין

הדואט נלקח מהאוסף המדהים הזה