Margot Fonteyn & Rudolf Nureyev - "The Perfect Partnership"

"The Perfect Partnership"

The First Performance of
 Margot Fonteyn & Rudolf Nureyev

Dear friends & ballet fans,

Here is another excerpt from a chapter of my book – regarding the life of "The First Lady of The Royal Ballet". Specifically, about the her first eeting with her legendary partner – Rudolf Nureyev.

After dancing together for 10 Years, Margot Fonteyn had separated from her parter, Michal Somes, That retired in 1961. Michal (1917-1994) that was only two years older then her, decided to retire due to his mature age and there were some people in the theatre who "whispered" that maybe Margot should do the same, and finish her dancing career.

In what could have been considerd as a stage in getting an admistrative role, Margot got a mandate to invite a world known ballet star to perform in a special fund raising night for the Royal Ballet School. After her invitation to the Russian Superstar Galina Ulanova (1910-1998) was turned down for the 3^rd year in a row, in the conference room of the ballet school came up the idea of inviting Rudolf Nureyev, who have just defected to the west.

The idea was warmly acknowledged, and since the dancer was at Copenhagen at the time, the only way to contact him was through one of the organizers of the special night, Collette Clark, who was in contact with Rudolf's ballet teacher Vera Volkova. Since Margot was responsible for bringing the guest star, she was in intensive connection with Collette in order to see what exactly is the quality of the star and whether he will be willing to perform in the special night.

The conversation was something like this:

Ø  Collette: He says he (Nureyev) wants to dance with you.

Ø  Margot: I’ve never set eyes on him, and anyway I'm set to dance with John Gillipin “Le Spectra of the rose”. Ask Vera if he’s a good dancer.

Ø  Collette: Vera says he’s adamant about dancing with you, and that he’s marvelous.

Ø  Margot: He sounds tiresome to me…

Ø  Collette: No, they say he’s extraordinary. They say that he has such a presence he only has to walk on the stage and lift his arm and you can see the swans by the lake…

Ø  Margot: The more I hear of him the worse he sounds. I don’t mean as a dancer, but why should he decide to dance with me when he’s only twenty three and I’ve never even met him?

Ø   Collette: Well, Vera thinks he's a genius. She says he has “The nostrils”. You know what I Mean? People of Genius has “nostrils”.

That was actually the first communication between the couple that will eventually be known as "The Perfect Partnership"

In the dawn of 1961 came Ninette De Valoise, the founder and artistic director of the royal ballet, to Margot and told her that Rudolf is about to perform with them in the upcoming season. She asked Margot if she wanted to dance the lead role aside him, in the ballet "Giselle".\

 At first, Margot didn’t find the idea so appealing, and was actually afraid that if the two dancers will team up, a 23 year old Russian rising star and a 42 year old English ballerina, it will look like "Lamb dancing with Mutton". She asked for a day to think about it and when she returned home she realized that he is about to be the big sensation of the season and if the opportunity to dance with him will be given to a different ballerina she will be left behind and away from the spotlight. And so Margot took the courage and decided to take on the role with the young star and literally to engulf a new challenge in her career.

The 21^st of February 1962, the premier of Giselle, was the date which all of London's ballet world was expecting – especially those who had tickets (it is told that in the same premier merely 70,000 ticket requests were denied after it sold out). In the ticket office event they were bragging that "even the queen herself could not get a ticket".

Because Rudolf was educated in the Russian ballet style, which minimizes the use of mime in comparison to the English style, the two dancers met in the middle, which resulted dancing with an unbelievable level of dramatic expressiveness. The symmetry between the two dancers was so outstanding that none other then Ninette De Valoise was noted said that "it is incredible to believe that they were not brought up in the same school". It appeared as if they heard the music in the same way and the one was the other's shadow or mirror – "Two edges that came together and created a whole"

Margot and Rudolf completely devoted themselves to the roles to such extent that it was almost impossible for the crowd to realize that they are actually acting.

Rudolf Recollects:

"I was Albrecht (The lead male character in Giselle), and Albrecht was in love with Giselle; on the stage I saw her through the eyes of a lover"

When the curtain come down at the end of the show there were no applause at all for something that seemed like a minute. Nobody believed what they have just witnessed – the icon of the English Ballet had performed with a young Russian man who Is about half her age, and they both looked like the perfect partnership. When they came up stage  for one of the 23 encores the crowd demanded (the presumable record was in the couple's premier of "Romeo & Juliet" – 43 encores), Margot pulled out one of the red roses in her bouquet, that was sent to her by her husband, and presented it to Rudolf, who in an classical but very typical manner got down on one knee and kissed her hand.

The press cheered and remarked a new era in ballet.

Hyperlink to ther performance of 

(Giselle 1962)

Margot and Rudolf remained very close for all of their personal lives and professional careers, and in interview about 30 years later, Rudolf said:

"She shaped my career, because of the chemistry we had… she was a very good friend of mine – like family. In fact she was the only family I had."

Indeed Margot's unfulfilled maternal instinct together with Rudolf's never ending fire completed each other perfectly. 

Yet, it is difficult to ignore the spicy question about the existence of intimate relationship between the two. even though she was married and he was (usually) a Homosexual they've still toured the world together and shared a long time alone. Although This question is answered in many different ways,  maybe the best one was said by Margot's biographer, Meredith Daneman:

"Perhaps the most intimate union that an artist can ever forge will be with someone who shares, not his bed, but his dream"

The full article will appear in my book:

"The Romantic and Neo-Classical Ballet

Masterpieces, Creators and unforgettable performers"

"The Young Man and Death"

Dear friends,

I have put together some excerpts from a chapter of my book that discuss one of my favorite Ballet Masterpieces "Le Jeune Homme et la Mort"

 (The Young Man and Death)

(Drawing by: Shulamit Hochberg)

If the princesses, knights and fairies – The main figures of the romantic era, would have seen "The Young Man and Death", they would probably been mesmerized by the long way that was made between the 19^th century fantasy ballets, to an art form that is so realistic a century later. They probably would have a real hard time relaxing from the shock…

The cooperation between some of the most superb artists of their time have brought to the world one of the most expressive neo-classical masterpieces – a work with obvious meanings regarding emotional extremism due to unrequited love - A kind of love that brings a man a total loss of control and practically suicide.

The Father of The Young Man

The father of the piece is the influential French choreographer Roland Petit (1924-2011). Trained  in the Paris Opera Ballet since the age of 8, Roland was a promising young soloist who performed most of the lead classical roles. At a relative young age he had felt artistically unfulfilled from only dancing classical works and so he formed his own ballet company with a vision of ballet world as being much more creative and much more extreme...

According to the tradition of artists cooperation, set in the days of "Les Ballet Russes" in the early 20^th century, this masterpiece was the fruit of cooperation between the Roland Petit, and Jean Cocteau – the novelist, director, poet and Multi-Artist. The latter was the writer of the ballet's libretto, which he described in five sentences:

"A young man is in love with a woman

He wants to tempt her, to get her

She refuses

She kicks him and leaves

He hangs himself"

With the use of the language of classical ballet,  Roland was suppose to dramatize a surreal, dark, and alienated atmosphere, a kind of drama that would reflect the general atmosphere that was present in post war world two, in Paris of 1946.

"The Youth"

The first performer of the ballet was Jean Babilée, a dancer who was known to have the highest leap since Vaslav Nisjinsky. The French-Jewish dancer (originally named Jean Guttman) began a tradition of acrobatic dancers performing this role. As a matter of fact, "The Young Man And Death", was always a kind of a "Modern Showcase Piece" for every classical dancer who wants to show his power in combining Contemporary and modern qualities.

Jean Babilée & Nathalie Philippart in the first production

The Music

Apart from the suicidal drama and the virtuoso choreography, one of the most important elements of this masterpiece is the music – John Sebastian Bach's "Passacaglia in C Minor". The score carries a basic tune in a very low and dark key that keeps repeating throughout the composition. No matter what happens around it musically, the basic dark tune remains constant in the background, in a way that matches the basic atmosphere of the piece.

The Ballet

A common element in Petit's ballets is the use of chairs. In his famous ballet adaptation to the opera "Carmen", we see the gypsies dancing in the streets with chairs – a symbol that implies that they are living in the streets. In "The Young Man and Death" the chairs are being kicked and tossed around by the youth as a symbol for his wildness and for his scattered home – his scattered soul. 

After all his longings, the youth got what he wished for – the door opens and there stands a woman with a horrifying yellow dress, long black gloves and a kind of deep look in her eyes that is matchless in its cruelty.

After a sexual and twisted interaction, the woman storms out of the room, not before she ties a rope from the ceiling, and upon the rope she points to the youth to make it of use...

And so, after a motional and emotional last storm, came the picture that shocked the world of dance: the youth wraps the rope around his head and drops the chair beneath his feet.

When the suffering body relinquishes the struggle, the curtain is expected to come down, But surprisingly enough, the decor actually rises up and in the background we see the streets of Paris. On the stage appears a horrifying figure, "Death", in a white and red dress, and orders the young man to come off the rope. "Death" takes off his mask and we see that it was actually the woman, who then puts its mask on the face of the youth, and sends him to wonder the streets of Paris…

Symbols and conclusions

At first glimpse, the ending of the ballet leaves us with a little sexist aftertaste – the woman caused the youth to end his life and apparently it was nothing but a fraud - she was "The Grim-Reaper". Yet, a deeper perspective might suggest a different conclusion - the possibility that the woman was in fact an hallucination - a perspective that is supported by artistic expressions like the costumes, the drama and even the title of the ballet – "The Young Man And Death". In French, the last word of the title (Mort) is feminine gender, which can imply that perhaps the youth's interaction was maybe with his beloved, but an in-depth perspective suggests that it was actually a dialogue - between the young man and death. …

The full article will be published in my book:

"The Romantic & Neo Classical BalletMasterpieces, Creators & Unforgettable Performers"

Hyperlink to the performance of the Paris Opera Ballet (2005)

מרגוט פונטיין ורודולף נורייב - "השותפות המושלמת"

"השותפות המושלמת"

הופעתם הראשונה של מרגוט פונטיין ורודולף נורייב 

שלום חברים,

לפניכם קטע נוסף מתוך אחד הפרקים בספר שלי - הפרק נוגע בחייה  של "הגברת הראשונה של הבלט המלכותי" - דיים (Dame) מרגוט פונטיין. לפניכם כמה קטעים על היכרותה עם שותפה האגדי רודולף נורייב: 

מרגוט פונטיין נפרדה מהפרטנר הקבוע שלה במשך 10 שנים, מייקל סאמס (Michal Somes – 1917-1994) אשר פרש בשנת 1961. מייקל, שהיה מבוגר ממנה רק בשנתיים, פרש נוכח גילו המתקדם, והיו כאלו שגם טענו כי על מרגוט לסיים את קריירת הריקוד שלה. אולי כחלק ממעבר לתפקיד הניהולי, מרגוט קיבלה מנדט להזמין כוכב או כוכבת בעלי שם עולמי לערב גאלה שהינו גיוס כספים למען האקדמיה המלכותית לריקוד. לאחר שניסתה את הרקדנית הרוסיה המפורסמת בעולם דאז, גאלינה אולנובה (Galina Ulanova  1910-1998), אשר לא יכלה להגיע בגלל התחייבות קודמת, בחדר הישיבות באקדמיה הועלה הרעיון להזמין את רודולף נורייב שבדיוק ערק לאחרונה.

הרעיון התקבל בברכה, וכיוון שהרקדן היה באותו זמן בקופנהגן, הדרך ליצור איתו קשר הייתה בין קולט קלרק (Colette Clark), שהייתה אחת האחראיות לערב הגאלה, לבין מורה לבלט מדנמרק שעבדה עם רודולף בשם וֵרה וולקובה (Vera Volkova). כיוון שמרגוט הייתה אחראית על גיוס הכוכב לאותו הערב היא קיימה קשר רציף עם קולט כדי לברר בדיוק מהו טיבו של הכוכב ועל מוכנותו להופיע. השיחה התנהלה בערך כך:

קולט: הוא אומר שהוא רוצה לרקוד איתך

מרגוט: מעולם לא ראיתי אותו, וחוץ מזה אני אמורה לרקוד את "רוח הוורד" עם ג'ון גִילִפין. תשאלי את ורה אם הוא רקדן טוב.

קולט, ביום למחרת: ורה אומרת שהווא מתעקש לרקוד איתך, ושהוא נפלא.

מרגוט: לי הוא נשמע טרחני למדי:

קולט: לא, אומרים שהוא בלתי רגיל. הם אומרים שיש לו כזו נוכחות, שהוא צריך רק ללכת על הבמה ולהרים את הזרוע שלו, וכבר אפשר לראות את הברבורים ליד האגם. אני חושבת שאת צריכה לרקוד עם נורייב כמו גם עם גִילִיפין

מרגוט: ככל שאני שומעת עליו יותר הוא נשמע לי יותר גרוע. אני לא מתכוונת בתור רקדן, אבל למה שהוא ירצה לרקוד איתי שהוא בן 23 והוא מעולם לא פגשתי אותו אפילו?

קולט: טוב, ורה אומרת שהוא גאון. היא אומרת שיש לו את "הנחיריים", את מבינה למה אני מתכוונת? לאנשים גאונים יש "נחיריים"..

זו למעשה הייתה התקשורת הראשונה בין הזוג שעתיד להיות ידוע בתור "השותפות המושלמת בעולם המחול".

בשלהי 1961, פנתה נינט דה וולואה (מייסדת ומנהלת הבלט המלכותי) למרגוט  ואמרה שהיא מתכננת להזמין את נורייב לרקוד עם הלהקה בעונה הקרובה, והיא מציעה למרגוט לרקוד איתו את הבלט "ג'יזל". בהתחלה, מרגוט לא ראתה את הרעיון בעין יפה וחששה שאם השניים יצטוותו, כאשר הוא כוכב רוסי עולה בן 23 והיא בלרינה אנגליה בת 42, זה יראה כמו "כבש שרוקד עם בשר כבש". היא ביקשה יום לחשוב על זה, וכאשר שבה לביתה היא הבינה כי הוא יהיה הסנסציה הגדולה של העונה הבאה ואם היא תוותר על ההזדמנות לרקוד איתו היא תישאר מאחור. מכך עזרה הרקדנית אומץ והחליטה לקחת על עצמה את התפקיד עם הכוכב הצעיר ולמעשה לצאת לאתגר חדש בקריירה.

ה-21 בפברואר 1962, הופעת הבכורה של ג'יזל, היה התאריך לו ציפה כל עולם הבלט בלונדון – בעיקר אלו שהיה ברשותם כרטיס (לאותו מופע נדחו 70 אלף הזמנות לכרטיסים). בקופות הכרטיסים אף התרברב אחד המוכרים ואמר "אפילו המלכה בעצמה לא תוכל להיכנס". כיוון  שרודולף התחנך בבלט הרוסי אשר ממעט בפנטומימה ביחס לבלט האנגלי אשר הרבו בה, הרקדנים נפגשו בעיקר במרכז – בעיקר בריקוד בה רוכזה מירב ההבעה הדרמטית. הסימטריה של שני הרקדנים הייתה כה מדהימה עד שנינט דה וולואה העירה בעצמה כי "בלתי אפשרי להאמין שהשניים לא גדלו באותו בית ספר". היה נראה שהם שומעים את המוזיקה באותה הדרך ושהאחד היה צילו או המראה של השנייה – "שני קצוות שנפגשים ויוצרים שלם".

מרגוט ורודולף התמסרו לחלוטין לתפקיד עד כדי כך שהקהל כמעט ולא שם לב שהם בעצם משחקים. רודולף משחזר:

"אני הייתי אלברכט (דמות הרקדן הראשי בג'יזל), ואלברכט היה מאוהב בג'יזל; על הבמה ראיתי אותה דרך עיניים של מאהב".

כאשר המסך ירד בסוף ההופעה לא היו בכלל תשואות למשהו כמו דקה. אף אחד לא האמין למה  שנראה – סמל הבלט האנגלי אשר הופיעה עם בחור רוסי בן מחצית מגילה, ושניהם נראו ביחד כשילוב מושלם. כאשר הם קדו לראשונה באחד מתוך 23 ההדרנים שדרשו מהם (השיא היה בבכורה שביצעו השניים ל"רומיאו ויוליה" – 43 הדרנים), מרגוט שלפה את אחד מהורדים האדומים בזר שלה, אשר נשלח על ידי בעלה והגישה אותו לרודולף שהוא מצידו, באופן שאינו הולם את המעמד אך הולם את אופיו הפראי, ירד על ברכו ונשק לידיה.

העיתונות הריעה לעידן חדש בבלט.

קישור לביצוע
ג'יזל (1962)
מרגוט פונטיין ורודלף נורייב

רודולף ומרגוט היו קרובים מאד כל הקריירה המקצועית שלהם ורודולף אמר כי היא "עיצבה את הקריירה שלי, בזכות הכימיה שהייתה בינינו... היא הייתה חברה טובה מאד שלי – כמו משפחה. למעשה היא הייתה המשפחה היחידה שהייתה לי". אכן האינסטינקט האימהי של מרגוט והאש התמידית של רודולף הצעיר ממנה השלימו היטב אחד את השנייה.  

יחד עם זאת, קשה להתעלם מהשאלה הצהובה לגבי קיומם של יחסים אינטימיים בין השניים ועל כך תשובות שונות ומשונות – על אף עובדת היותה נשואה והיותו הומוסקסואל (בדרך כלל) הם עדיין היו בכל העולם יחד והמון זמן לבדם. עם זאת, אולי את התשובה החשובה ביותר לשאלה זו אפשר למצוא באמרתה של הביוגרפית של מרגוט פונטיין, מרדית' דיינמן (Meredith Daneman):

"אולי האיחוד האינטימי ביותר שאמן יכול לחשל עם אדם אחר, יהיה עם זה שהוא חולק, לא את מיטתו, אלא את החלום שלו."

הקטע המלא יופיע בספרי 

 "הבלט הרומנטי והניאו-קלאסי

 יצירות, יוצרים, ומבצעים בלתי נשכחים"

"האיש הצעיר והמוות" - היצירה שזעזעה את עולם המחול

"האיש הצעיר והמוות"

Le Jeune Homme Et La Mort – The Young Man and Death

 

שלום חברים,

לפניכם קטעים מתוך מאמר שכתבתי על אחת מיצירות הבלט האהובות עליי:  "האיש הצעיר והמוות" מאת רולאן פטיט. תהנו...

אילו הנסיכים,הנסיכות, האבירים והפיות,גיבורי העידן הרומנטי, היו רואים את היצירה "האיש הצעיר והמוות", הם לבטח היו מתמוגגים מהדרך הארוכה שעשה הבלט הקלאסי מהפנטזיה במאה ה-19, עד לסוריאליזם כל כך עמוק וריאליסטי מאה שנים אחר כך. הם גם לבטח היו מתקשים לסגור את פיהם מהזעזוע...

שיתוף הפעולה בין מספר אמנים מעולים הביא לעולם את אחת היצירות הניאו קלאסיות האקספרסיביות ביותר – יצירה עם משמעויות ברורות למדי הנוגעות לקיצוניות רגשית נוכח אהבה נכזבת, אהבה אשר מביאה אדם לאובדן עשתונות ולאובדנות.

אבי היצירה

אבי היצירה הוא הכוריאוגרף הצרפתי המשפיע רולאן פטיט (Roland Petit: 1924-2011). רולאן התחנך מגיל 8 בבלט האופרה של פאריז ונחשב לסולן מבטיח המבצע את רוב התפקידים הראשיים. בגיל יחסית צעיר הוא החליט כי אינו רוצה לרקוד רק יצירות קלאסיות עד שיפרוש לגמלאות בגיל 40, וכי בעולם הבלט חייב להיות משהו יותר יצירתי מזה.

בהתאם למסורת של שילוב אמנים מתחומים שונים ביצירת הבלט, כפי שנוסדה מימי להקת  "הבלטים הרוסיים" ("Les Ballet Russes") היצירה שלפנינו הינה פרי יצירתם המשותפת של רולאן פטיט והרב-אמן הצרפתי ז'אן קוקטו      (Jean Cocteau: 1889-1963), אשר כתב את הליברטו (עלילה) עבור הבלט. קוקטו, אשר היה דמות בולטת בעולם התרבות והאמנות הצרפתית מהיותו צייר, במאי, מחזאי סופר וכ"ו, תיאר את סיפור היצירה בחמישה משפטים:

"בחור מאוהב בבחורה.

הוא רוצה לפתות אותה, להשיג אותה.

היא מסרבת.

היא בועטת בו והולכת.

הוא תולה את עצמו"

"האיש הצעיר"

את הסיפור זה היה צריך רולאן להמחיז בשפת הבלט הקלאסי באווירה סוריאליסטית, קודרת, עמוקה ומנוכרת, כמו זו שאפיינה את הלך הרוח הכללי בפאריז בתום מלחמת העולם השנייה.

ז'אן בבילה (Jean Babile^'e), אשר היה ידוע כרקדן בעל הניטור הגבוה ביותר מאז ואצלאב ניז'ינסקי, התחיל מסורת של רקדנים ווירטואוזים אשר ביצעו את התפקיד. למעשה, היצירה "האיש הצעיר והמוות" מהווה סוג של "מבחן" עבור כל רקדן קלאסי אשר רוצה להוכיח את כוחו בשילוב איכויות מודרניות.

ז'אן בבילה ונטלי פילפארט (1946)

המוזיקה

מלבד הווירטואוזיות האובדנית מצד הרקדנים והמשחק המיוסר שלהם, אחד האלמנטים המשמעותיים ביותר לדרמה של היצירה היא המוזיקה – פַסַקַליה בסי מינור (Passacaglia in C Minor) מאת יוהאן סבסטיאן באך. ביצירה קיימת מנגינה בסיסית וקודרת למדי אשר חוזרת על עצמה כל הזמן. לא משנה מה קורה מסביב לאותה מנגינה היא תמיד נשארת ברקע, באופן התואם את רוח הבלט.

היצירה

אלמנט נפוץ ביצירות בלט של רולאן הינו השימוש בכיסאות. בעיבוד הבלט המפורסם שלו לאופרה "כרמן" אנו רואים את הצוענים רוקדים עם הכיסאות ברחוב בתור סמל לכך שהם חיים ברחוב. ב"איש הצעיר והמוות" הכסאות נזרקים ונבעטים לכל עבר על ידי הנער כיוון שהפיזור שלהם והשימוש הפראי בהם מסמל את הסערה המתחוללת בביתו – בנפשו – של הדמות הראשית.

לאחר כל כמיהותיו, האיש הצעיר מקבל את מבוקשו – הדלת נפתחת ובפתחה עומדת אישה עם שמלה צהובה מזעזעת, כפפות שחורות ארוכות ומבט קר ואכזרי מאין כמוהו.

האישה עוזבת את החדר בסערה, לא לפני שהיא קושרת חבל תלייה, ובאצבעה מכוונת את האיש הצעיר לעשות בו שימוש. ואכן לאחר סערה תנועתית אחרונה, מגיעה התמונה אשר זעזעה את עולם המחול: האיש הצעיר כורך את החבל סביב צווארו ומפיל את הכסא תחת לרגליו...

לאחר תום מאבקו של הגיבור, הקהל מצפה שיגמר לו הבלט וירד המסך אך באופן מפתיע, עולה תפאורת החדר ואנו מתגלים לרקע רחובות פאריז. אל הבמה עולה דמות "המוות" בשמלה לבנה-אדומה ומורה לאיש הצעיר לרדת מהחבל. המוות חושף את פניו ואנו רואים כי זו האישה, אשר שמה את המסכה שלה על פני האיש הצעיר, ושולחת אותו לתהות ברחובות פאריז...

מיכאיל ברישניקוב (1975)

סמלים ומסקנות

ברמה הראשונית, סוף הבלט מוציא אותנו עם רעיון מעט שוביניסטי – האישה גרמה לעלם הצעיר לשים קץ לחייו ומסתבר שהכול לא היה אלא תרמית, והיא הייתה מלאך המוות. עם זאת, מבט מעמיק יכול לגלות דברים אחרים, אפילו את האפשרות שהאישה לא הייתה אלא הזיה, אשר לכך ביטויים אמנותיים בתלבושות, בדרמה, ואף בשם היצירה - "האיש הצעיר והמוות", אשר בצרפתית "מוות" (Mort) זה מלשון נקבה. מכך, ייתכן שהאינטראקציה של האיש הצעיר היא עם אהובתו, אך מבט מעמיק יותר ליצירה מראה שלמעשה מדובר בדיאלוג של האיש הצעיר והמוות...

הקטע המלא יפורסם בספרי:

"הבלט הרומנטי והניאו-קלאסי

 יצירות, יוצרים, ומבצעים בלתי נשכחים"

  

(קישור לביצוע שלם של היצירה עם ניקולה לה ריש ומרי אגנס ז'ילו)

,

"שחרזאדה" - מהפכה ניאו-קלאסית

חבריי היקרים, 

"שחרזאדה" 

לאחר שנכחתי בקונצרט של בו הפילהרמונית הישראלית, ביצעה את היצירה "שחרזאדה" של ניקולאי רימסקי-קורסקוב, עלה בי הדחף לשפוך מעט אור על אחת מיצירות הבלט האהודות והאהובות ביותר – "שחרזאדה" מאת הכוריאוגרף פורץ הגבולות – מיכאיל פוקין. 

עד סוף המאה ה-18, מופעי בלט היו בעיקר אמנות של מחוות. לדוגמה, ג'יאקומו קזנובה, "רודף השמלות" האגדי, מתאר את החוויה הראשונה שלו ממופע בלט כמוזרה למדי – אדם הולך באיטיות רבה עד מרכז הבמה ואז קד קידה בחינניות. קזנובה הופתע למדי לראות את הקהל משולהב לחלוטין מביצוע הרקדן, והחברו שהיה עמו הסביר לו שהרקדן כרגע עשה מחווה מושלמת, וליותר מזה אין כל צורך.

מריוס פטיפה
1818-1910

בעידן הרומנטי מהמאה ה-19, עם העלייה של הפרימה בלרינה האגדית מרי טליוני, הייתה התפתחות משמעותית בבלט הקלאסי בכך שחוברו ביחד עלילה וריקוד למה שנקרא ""בלט הפעולה" ("Pas De Action"), אשר היה למעשה פנטומימה. דוגמאות רבות לבלט הפעולה ניתן למצוא בבטים של מריוס פטיפה, כמו למשל מסצנת "הפונדק" בבלט הקלאסי דון קישוט.

מריוס פטיפה, הכוריאוגרף של אגם הברבורים, מפצח האגוזים, לה באיידר, ועוד בלטים קלאסיים רבים, היה גם המנהל האמנותי של תיאטרון הבלט האימפריאלי (הידוע גם בתור תיאטרון המרינסקי/ קִירוֹב)  בסנט פטרבורג, רוסיה. אותו המקום בו מיכאיל פוקין גדל, חונך והתאמן למצויינות בבלט קלאסי. למעשה, הוא היה כה מוכשר שבעת סיומו את האקדמיה האימפריאלית לבלט (הידוע כיום בתור אקדמיית וגנובה) בשנת 1898, מריוס פטיפה כתב מכתב נוקב להנהלת התיאטרון כדי לקדם את פוקין ישירות לתפקיד סולן, ולדאוג שירוויח 66 רובל במקום 50 (הבדל משמעותי מאד באותם ימים).

מאידך, לפוקין היו בעיות אמנותית חריפות עם עבודותיו של פטיפה בפרט ועם בלט קלאסי בכלל – במכתבו המפורסם משנת 1904 להנהלת התיאטרון, מופיעות שאלות מהותיות ביותר:

"מדוע בבלט המתרחש במצרים הרקדנים לא לבושים לפי צו התקופה? מדוע רקדנים מבצעים אי אלו תרגילים קשים? מה הם מנסים להביע? הרי ללא אקספרסיביות הריקוד היה פשוט אקרובטי, מכני וחסר משמעות. למה הרגשות פסיכולוגיות בבלט תמיד מועברות במחווה או סדרה של מחוות אשר לא מתארות או מסמלות שום דבר?למה על הזרועות להיות תמיד מעוגלות, על הגב להיות ישר והרגליים מסובבות החוצה עם העקבים לפנים? למה הטכניקה בבלט מוגבלת לתנועת הגפיים התחתונות ומעט מנחים מקובלים של הזרועות, כאשר כל הגוף אמור להיות אקספרסיבי עד השריר האחרון? למה הרקדנית עולה על קצות הבהונות ("Sur les Pointes") שלא בכדי להעביר את ההרגשה שהיא מתנתקת מהקרקע אלא רק בשביל להדהים את הקהל בכוח ובסיבולת שלה? למה הריקוד תמיד אינו הרמוני עם הסיפור, התלבושת והתקופה?" לכל אחת משאלות אלו הוא זכה לאותה תשובה: "בגלל שזו מסורת".

 Beaumont. C.W., (1981). Mikhail Fokine and His Ballets. Dance Horizons, pp.22

מיכאיל פוקין 
1880-1942

רעיונות פורצי דרך אלו של שבירת המוסכמות המסורתיות אך שמירת השפה והטכניקה הבסיסית של בלט קלאסי היו אבני הבוחן של כל יצירותיו המפורסמות. בכמה מיצירות המופת המפורסמות ביותר ברפרטואר הבלט אשר נוצרו על ידי פוקין – "מות הברבור" (1905), "ציפור האש" (1909), "פטרושקה" (1911) ועוד רבות אחרות, ניתן לראות בבירור את החדשנות שהייתה הבסיס למכתב שלו משנת 1904. אחד הבלטים האהובים והמיוחדים ביותר של מיכאיל פוקין הוא "שחרזאדה" (1910).

הסיפור  של הבלט הוא למעשה הפרולוג של האפוס "סיפורי אלף לילה ולילה", אשר בו הסולטאן שארייר נבגד על ידי הפילגש האהובה עליו זְבִּיידַה, וכיוון שהוא כל כך נפגע מכך, הוא מחליט לשאת אישה חדשה מדי לילה, ואז להשליכה לבור עמוק. לאחר כ-300 נשים, שחרזאדה מגיעה לסולטאן ובלילה הראשון שלהם יחד היא מספרת לו סיפור כה מרהיב ומעניין, אך ללא סופו, ואותו היא מבטיחה שהיא תספר לו בליל המחר. וכך חוזר חלילה אלף לילות וסיפורים נוספים, עד שהשניים התאהבו והקימו משפחה יחדיו.

בפרולוג של הסיפור, הסולטאן, בהיותו מתוך ספקותיו לנאמנותה של זביידה, אומר לה שהוא יוצא למסע צייד למספר שבועות וחוזר מוקדם מהצפוי, רק כדי לגלות שהשפחות בהרמון שיחררו את העבדים מהצינוק, מה שהביא להתרחשותה של אורגיה ענקית כשבמרכזה – עבד הזהב וזביידה, הנאהבים האמיתיים והסודיים, אשר נמצאים בעיצומו של דואט עמוק, חושני וארוטי.

כעת, לאחר כל הסקירה של הרעיונות ההיסטוריים והאומנותיים הללו, נוכל להינות מהדואט הגדול בשחרזאדה באופן עמוק ביותר – דרך הבנת האלמנתיים האמנותיים המהפכניים של פוקין:

בכל הנוגע לתלבושות, יש מקום לשאול היכן הטוּטוּ ונעלי הפוינט של הרקדנית? היכן מכנסי הטייטס המסורתיים של הרקדן? -  אין להם מקום בהרמון הסולטן...

מבחינת הכוריאוגרפיה, נמצא זה ברור למדי שהרגליים של זביידה כמעט אף פעם לא מסובבות החוצה והיא למעשה רוקדת שרגליה מקבילות רוב הזמן. יתר על כן, כיצד כוריאוגרף רוסי בשנת 1910 ממציא כל כך הרבה מחוות וצעדי ריקוד אוריינטליים עבור הידיים, הזרועות ולמעשה כל הגוף? למען השראה למחוות ואלמנטים אלו, בימי אשר קדמו בהרבה להמצאת מכשיר הוידאו, מיכאיל פוקין נהג ללכת למוזיאון הרוסי כדי ללמוד פסלים וציורים של אלילים הודים, ואת אותם רעיונות הוא יצר ככוריאוגרפיה עבור הבלרינה.

מוטיב כוריאוגרפי מבריק נוסף נמצא באלמנטים הווירטואוזים של עבד הזה (אשר במקור היה ואסלאב ניז'ינסקי הפנומנאלי). למעשה, כמעט כל הפירואטים המדהימים והקפיצות הגבוהות שהוא מבצע מסתמיים כאשר הרקדן כורע על הרצפה – מסתכל על אהובתו מלמטה – ממש כמו עבד...

אחד העקרונות המהפכניים ביותר של פוקין היה לגבי השימוש בלהקת/גוף הרקדנים ("Corp De Ballet") – היינו שימוש באנרגיה של הקבוצה. כאשר בבלט "פטרושקה" להקת הרקדנים מהווה קהל של אנשים בפסטיבל ובבלט "הסילפידות" (1909) הלהקה מהווה את ההשראה האתרית עבור הסולנים, בדואט הגדול ב"שחרזאדה" אנו רואים את כי להקת הרקדנים ברקע הינם שפחות ועבדים אשר יוצרים אווירה אירוטית ביותר, בשימושם במחוות הנראות כאספסוף של שושנות ים. ואם זוכרים כי כחצי מאה קודם לפני הבכורה של יצירה זו היה זה בלתי חוקי לנשק בחורה בפומבי ברוב אירופה, קל להבין מדוע הבלט הזה נקרא בעבר "האורגיה האוריינטלית"...

תהנו מהווידאו המקושר לתמונה מטה חבריי היקרים. וכמובן תרגישו חופשי להגיב J

הדואט הגדול מתוך "שחרזאדה" בביצוע אלזה לייפה וויקטור ירמנקו (2003)

יומנו של פוקין

הדואט נלקח מהאוסף המדהים הזה

Scheherazade (1910) - A New & Erotic Classical Ballet

"I may not know art, But i know what I like!"

"Scheherazade" 

After attending the concert of the Israeli Philharmonic playing the wonderful "Scheherazade" score by Nicolay Rimsky-Korsakov last Sunday, I felt an urge to shed some light on one of the most acknowledged and favorite ballet creations – "Scherazade" by the ground braking choreographer – Mikhail Fokine.

In the next essay I will give an interesting perspective of the evolution of classical ballet - regarding the elements of drama and expressiveness, which were greatly affected by Mikhail Fokine.

Until the late 18^th century, ballet performances were pretty much the art of gestures. For example,  Giacomo Casanova, The legendary "Womanizer", recalls his first experience of a ballet performance in Paris as being fairly strange – a man walking very slowly till the center of the stage, and then bows gracefully. Casanova was very surprised to see the crowd going wild about his gesture, and his friend explained to him that the dancer made the perfect gesture, and after that there is a need for nothing more...

In the romantic era from the 19^th century, with the rise of the first prima ballerina Marie Taglioni, there was an important evolution of the classical ballet in combining a story to the dance –The Pas de Action, which was pretty much Pantomime.  Some of the most popular Pas de Actions can be found in Marius Petipa's Ballets, such as the Tavern Scene from the classical ballet 

Marius Petipa
1818-1910

"Don-Quixote". 

Marius Petipa, The choreographer of Swan Lake, Nutcracker, La Bayadere and so many others classical ballets, was also the artistic director of the Imperial Ballet Theatre (A.K.A the Mariinsky / Kirov Theatre) in St.Petersburg, Russia, where Mikhail Fokine was born, raised and trained to ballet excellence. In fact, he was so talented, that when he graduated from the Imperial Ballet Academy (A.K.A Vaganova Academy) in 1898, Marius Petipa wrote a very strict and harsh letter to force the management of the theatre to make young Fokine to be a Soloist, without being a Coryphée  first, earning 66 Rubbles instead of 50 (Big difference in those days).

On the other hand, Fokine had some burning artistic issues with Petipa's work and classical ballet in general.– In a famous letter that he wrote at the year 1904 to the management of the theatre, he asked the following questions:

"Why in an Egyptian ballet were the dancers and costume and the supers in the dress of the period? Why did a certain dancer execute such and such difficult steps, what were they intend to express, for surely if dancing was not expressiveness it became acrobatic, mechanical and meaningless? Why in a ballet was a psychological feeling always by a fixed gesture or series of gestures which neither described nor symbolized anything? Why must the arms be always rounded, the back straight and the feet always turned out with the heels to the front? Why was ballet technique limited to the movement of the lower limbs and a few conventional positions of the arms, when the entire body should be expressive to the last muscle? Why did a dancer rise sur les pointes not to convey the impression that she was rising from the ground, but in order to astonish the audience with their strength and endurance? Why was the style of a dance always inharmonious with that of the theme, its costume, and its period?"

But to each question he received the stereotyped answer: 

"Because it is Tradition". 


 (Beaumont. C.W., (1981). Mikhail Fokine and His Ballets. Dance Horizons, pp.22)

Mikhail Fokine
1880-1942

These ground braking ideas of escaping the traditional limitations but maintaining the basic language and technique of classical ballet were the cornerstones of all his famous creations. In some of the most essential masterpieces of the ballet repertoire that were choreographed by Fokine - "Dying Swan" (1905), "Firebird" (1909), "Petrushka" (1911), and many others, you can obviously notice the breakthroughs that were the basis vision of his letter from 1904. One of the most acknowledged and special ballets is Fokine's "Scheherazade"(1910).

The story for the ballet is the actually the prologue for the classic "One thousand and one night tales", in which Sultan Sharyar is betrayed by his beloved mistress Zobeida, and being so hurt by that, he decides to wed a new woman every night, and then to throw her into a deep hole. After about 300 women, Scheherazade comes to the sultan and on their first night together, she tells him the most magnificent story, but without its ending, and says that she will continue tomorrow night. The same goes for the next thousand nights and thousand stories, and during that they fell in love and made a family together.

In the prologue, the sultan, being suspicious of Zobeida, tells her that he is going on a hunting venture for several weeks and comes back earlier than expected, just to find that the mistresses have freed the slaves from the dungeon and a huge orgy is going on - - And in the midst of it all, the Golden Slave and Zobeida, the true and secret lovers, are having a deep and sensual erotic duet.

Now, after reviewing all the historical ideas by, we can enjoy the Grand Pas De Deux of Scheherazade in a much deeper level - through Fokine's revolutionary artistic elements:   

Costumes – Where is the ballerina's Tutu's and Point shoes? Where are the man tradiaional ballet tights – they have no room being in a Sultan's Harmon…

Choreography – It is of course very noticeable that Zobeida's feet are almost never turned-out in the dance but actually are kept parallel most of the time. Moreover – how does a Russian choreographer in the year 1910, comes up with so many seemingly oriental gestures for the arms, hands and literally the entire body? To get the inspiration for these gestures and elements, in days much prior to the invention of the VCR, Mikhail Fokine used to go to the Russian Museum in order to study sculptures and paintings of Hindu idols, and the same ideas he choreographed for the Ballerina. 

Another brilliant chorographical element is found in the golden slave's virtuoso elements (that were originally made for the phenomenal Vaslav Nijinsky). Literally almost all the amazing pirouettes and high jumps the that he executes, ends with the dancer crouching on the floor – looking at his beloved from below – just like a slave… 

One of Fokine's most revolutionary principals regarded the use of the Corp de ballet – literally using their energy as a group. When in "Petrushka" the group acts as a crowd in a festival and in "Les Sylphides" (1909) the group acts as the ethereal inspiration for the soloists, in the Grand Pas Des Deux of "Scheherazade" we see the entire Corp de ballet in the background are slaves and mistress that creates the most erotic atmosphere with the use of gestures that appear as a somewhat huge pack of sea anemones. Baring in mind that about half a century prior to the premier of this creation it was illegal to kiss a girl in public in most of Europe, it is easy to understand why this ballet was also referred to as "The Oriental Orgy"…

Enjoy the video Hyper-linked at the picture below my dear friends… and feel free to comment J

"Scheherazade" Grand Pas De Deux performed by Ilze Liepa and Victor Yeremenko (2002) 

Fokine's Diary

 The Pas De Deux is  taken from this amazing compiliation